ביהמ"ש: בתנאים מסוימים יוכל נכד לגור בדירתם המוגנת של סביו כדייר מוגן

עניינה של תביעה זו זכותו של נכד להמשיך ולהתגורר בשכירות מוגנת מכוח זכות הדיירות המוגנת שהוקנתה לסבתו שנפטרה, על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

הרקע וטענות הצדדים

סבתו של הנתבע, יהודית וינשטוק ז"ל, החזיקה בדירה ברחוב XXX (להלן: "הדירה") בשכירות מוגנת החל משנת 1948 ועד לפטירתה ביום 25.05.08.

הורי הנתבע התגרשו ביום 01.08.78, בהיותו כבן שנה ו-8 חודשים. לטענתו, מאז גירושי הוריו ואף לפני כן, סבתו גידלה אותו והוא התגורר עמה בדירה עד ליום מותה.

לטענת הנתבע, זכאי הוא לדיירות מוגנת בדירה שכן הוא עומד בקריטריונים של סעיף 20(ב) לחוק, ומכוח היותו "קרוב אחר".

מנגד, התובעים, בעלי הזכויות של הדירה, ביקשו לסלק ידו של הנתבע מדירתם, בטענה כי פלש לדירה וכי אינו זכאי לדיירות מוגנת בה, שכן אינו עומד בקריטריונים של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר וזאת משום שהוריו עדיין בחיים ומשום שלאביו בעלות בדירת מגורים אחרת.

הדין הנוהג

סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר מורה כדלקמן:

            "20. דייר של דירה שנפטר

(א)   דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב)  באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.".           

הסעיף קובע מדרג ברור באשר לזכאות לדיירות מוגנת לאחר מות הדייר המוגן.

על-פי סעיף קטן (א), הזכאות הראשונה לאחר מות הדייר, היא לבן-זוגו (הסעיף אינו רלווטני לענייננו).

באין זכאי ראשון, מורה סעיף קטן (ב) כי הזכאות השניה היא לילדי הדייר. סעיף 1 לחוק הגנת הדייר, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר "ילד" - "לרבות ילד של בן זוג, ילד מאומץ ונכד שהתייתם מהוריו".

באין זכאי שני, קרי "באין ילדים", הזכאות השלישית היא לקרובי הדייר.

התובעים נצמדו ללשון החוק, והעניקו את הפרשנות לפיה על מנת שנכד יוכל לבוא בנעליו של סבו או סבתו, עליו להיות "יתום מהוריו". לגישתם, המחוקק נתן זכות קדימה להעברת הזכויות לילדי הדייר ורק במקרה שאין לדייר ילדים חיים, יוכלו נכדיו להיחשב כדיירים מוגנים.

מאידך, פסק-הדין המנחה של בית-המשפט העליון פירש את לשון החוק ואת ה"קרוב האחר" כמי שקמה לו זכאות שעה שאין ילדים שממלאים את הוראות החוק ולא כשאין ילדים בחיים.

בע"א 300/65 עזבון גליה מוטילוב ועליזה בן יהודה נ' צילה ואהרון לונייבסקי, פ"ד יט(4) 73, 77 התייחס כבוד הנשיא (דאז) כבוד השופט ארגמן לסעיף 16 לחוק הקודם, אשר הוחלף על ידי סעיף 20 לחוק הנוכחי:

"כאשר קוראים את שתי ההוראות האלו יחדיו ברור הוא, שכוונת המחוקק היתה להעניק עם מותו של הדייר הסטטוטורי המקורי, את הגנת החוק למי ששיך לאלו משלושת סוגי קרובי הנזכרים שם, הכל לפי סדר עדיפות, התלוי בהתמלאות תנאים מסויימים. רצוני לבאר: לפי סעיף-קטן (א), זוכה להגנת החוק, משנפטר הדייר, בן-זוגו, אם התמתלו התנאים 'שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים בסמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו'. אם לא היה לדייר שנפטר בן-זוג בזמן פטירתו, או אפילו אם היה אז בן-זוג אך לא נתקיימו בזה האחרון אלו מהתנאים האמורים, זוכים בהגנת החוק ילדי הדייר, ובלבד 'שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חדשים בסמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם'. כמו כן, באין לדייר שנפטר בזמן פטירתו בן-זוג כאמור, ואף לא ילדים, שבהם נתקיימו אלו מהתנאים האמורים - וזה העיקר כאן - זוכים בהגנת החוק הקרובים האחרים, שבהם נתקיימו אותם תנאים." (ההדגשה שלי - ש.ש.)

וכן ראה בע"א 214/62 מיכאל ויוסף קורץ נ' רוזה צ'רניאק, פ"ד טז(3) 2294, 2296: